הח ו פ ש - ל א כ ו ל

כך גם אני חשבתי כשסחבתי עשרים קילוגרמים של משקל עודף במשך הרבה שנים. התחלתי להשמין בגיל ההתבגרות, ואז נכנסתי למעגל הדיאטות שהפך לכדור שלג: השמנה, הרזיה, השמנה, הרזיה, ובקיצור תסמונת היו-יו. תקופה זו נמשכה עשרים שנה, כשמתוכה היו תקופות שהייתי רזה, אך הבעיה הייתה שלא הרגשתי רזה! לפני 15 שנה עברתי בעצמי סדנה להרזיה ללא דיאטה , דרך מודעות, ופתרתי לעצמי את בעיית המשקל רבת השנים.

היום אני מעבירה סדנאות להרזיה ללא דיאטה, שנקראות "חופש מאוכל", שהן אלטרנטיבה מהפכנית לתוכניות הדיאטה המקובלות.

העיקרון הראשון של השיטה הוא שמותר לאכול! להפסיק לעשות דיאטה, להתחיל לפרגן לעצמנו לאכול את האוכל שאוהבים, את מה שמתחשק לנו. ותוך כדי כך ללמוד להקשיב לגוף, מה הוא רוצה, מה הוא צריך, ולהקשיב לרעב. דיאטה זה לא דבר טבעי! אוכלים מה שלא אוהבים, לא מתחשבים ברעב הטבעי. אוכלים כמה שכתוב, מתי שכתוב, תוך התעלמות הן מן הצורך הפיסי והן מן הצורך הרגשי. זו תוכנית שאי אפשר להתמיד בה. לכל דיאטה יש סוף, ובסוף הדיאטה יש השמנה חוזרת. לפי הסטטיסטיקה 99% מהאנשים שמרזים על ידי דיאטה מעלים חזרה את אותם קילוגרמים ויותר תוך 5 שנים! לכן דיאטות לא עובדות. דיאטות מעוררות אותנו למרוד, לכעוס, וגם מרגילות אותנו לתלות, לאימא חיצונית שתגיד לנו מה מותר ומה אסור לנו לאכול.

הפן הפיסי הוא, שככל שממעיטים לאכול, חילוף החומרים נעשה איטי יותר, ואז הדיאטה לא עובדת כמו פעם. כך אנחנו דנים את עצמנו לחיים בכלא נצחי שהוא כלא הדיאטות, שבו אם נסטה קצת (נשבור את הדיאטה), נידרדר לתהום (נשמין מחדש) כשהמחיר העיקרי שאנחנו משלמים הוא באיכות חיים ירודה יותר. לא רק שאוכלים מה שלא אוהבים, אלא גם עסוקים יומם ולילה במחשבות על מה שאכלנו ועל מה שרצינו ולא אכלנו, על מה יהיה כשנרזה, וכך מחמיצים בעצם את ההנאה מהרגע.

הרעיון הוא להרגיש טוב, ליהנות מהאכילה בלי להתפוצץ, וגם בלי להרגיש אשמה על זה שאכלנו. השלב הבא הוא להתחיל ללמוד את מנגנון הרעב. לזהות בין רעב פיזי (הגוף זקוק לדלק) לבין רעב רגשי ("בא לי לאכול משהו" - אכילה מתוך כעס, עצב, וכו'), ותוך כדי כך להגיע למצב שאוכלים כשרעבים ומפסיקים כשאכלנו די, כמו אנשים רזים מטבעם. נכון, בשלב הזה צריך להתמודד עם הרגשות שעולים, אבל האוכל הרי ממילא לא פותר את הבעיה, רק מחריף אותה. אם נחסל חפיסת שוקולד הרי לא נרגיש פחות את הבדידות או הכעס. הבדיקה מה מקור הרעב תוביל בסופו של דבר להפחתת הכמויות, כי כולנו אוכלים יותר ממה שצריך, גם הרזים, רק שאצלם זו כאילו לא בעיה כיוון שהם לא משמינים.

העיקרון הבא הוא, שבמקום לכעוס ולבקר את עצמנו, רצוי להתחיל לקבל את עצמנו ולאהוב את עצמנו כפי שאנחנו, כי שינוי יכול לבוא רק מתוך אהבה, ולא מתוך רגשות של שנאה או ביקורת עצמית. התפתחות המודעות בשטח זה מביאה אותנו להתייחס בכבוד אל גופנו, ואל עצמנו כבני אדם, יחס שמגיע לכל אחד ואחת מאתנו, ללא קשר לגודל, צורה או גיל. באופן אירוני, דווקא היחס החיובי אל גופנו יעזור לנו לרזות.

חלק נכבד בתהליך השחרור מן הדיאטה הוא בדיקת מערכת האמונות והחשיבה שלנו. מה שמשמין זה לא הקלוריות ולא האוכל, אלא מה שאנחנו חושבים עליהם. כשאנחנו מרזים הראש נשאר "שמן" במחשבותיו, כך שאם אנחנו מאמינים שכשאוכלים אחרי שבע בערב משמינים, אז בכל פעם שנאכל אחרי שבע בערב, אכן נשמין. עם התהליך נעשים מודעים למחשבות השליליות שלנו שמועברות לתת המודע שלנו כלשונן ואף מגשימות עצמן. שינוי צורת החשיבה, הפיכת מחשבות שליליות לחיוביות ושינוי האמונות יפעילו את התת-מודע בכיוון הנכון. שינוי צורת החשיבה עוזר לגוף לאזן את המערכות שלו ועוזר לו להאיץ את חילוף החומרים, וכן, ההרזיה כמו היציבות במשקל יתרחשו באופן טבעי.

שיטה זו מציעה הזדמנות מרתקת ביותר להתבונן בחיים שלנו דרך השימוש שלנו באוכל, שבעזרתו פעמים רבות אנחנו מדכאים ומחניקים רגשות, והתוצאה היא לא פעם התפשרות וויתור על המאווים והחלומות שלנו. אז נכון, תהליך זה בהחלט עשוי להיות מלווה בשינויים נוספים בחיינו, כי כשהאובססיה על בעיית המשקל והאוכל עוברת אפשר להתפנות למה שבאמת חשוב בחיים: איך אנחנו רוצים לחיות את חיינו ומה עושה אותנו מאושרים, וזה החופש האמיתי.

ד"ר אופירה שאול היגיעה לנושא זה מתוך צורך אישי. אחרי שפתרה לעצמה את בעיית המשקל העודף ונותרת במשקלה הנמוך והיציב באופן טבעי כבר 15 שנים(!) היא מלמדת את השיטה "חופש מאוכל" בארץ מזה 7 שנים אחרי שהתמחתה בה בארה"ב משנת 1985. ד"ר אופירה שאול מוסמכת לרפואה סינית, נטורופטיה וטיפולים באלרגיות על ידי אוניברסיטת-קליפורניה, ארה"ב, ועוסקת בתחום זה מעל 19 שנים בישראל ובארה"ב .

נשמח לשמוע מה דעתך?