פורסם במעריב – זמן תל אביב
16.10.98
אופירה שאול, 46, מעבירה סדנאות שכותרתן "חופש מאוכל – הרזיה ללא דיאטה", שנשמעות מפתות במיוחד. שאול בת קיבוץ שעזבה את הארץ ואת הקיבוץ בגיל 23, ידעה שהיא רוצה שינוי, אבל לא ידעה בדיוק מה ואיפה לחפש. בשנת 80' השתתפה בסדנת המודעות הראשונה שלה בניו- ג'רזי, שם התחום כבר החל לפרוח. "הסדנה עזרה לי להבין שאני אחראית על החיים שלי, ואם יש לי טענות למישהו, ולי היו המון כלפי ההורים שלי, והילדות שלי והקיבוץ, אז רק אני הכתובת. זה היה כמו מכה על הראש שפתאום גורמת לך להסתכל אחרת על דברים", היא מספרת. "פתאום כאילו התעוררתי והבנתי שההורים שלי עשו כל מה שהם יכלו בשבילי. בעקבות הסדנה הזאת השתתפתי בכמה נוספות. התחלתי באיזשהו דיאלוג עם ההורים שלי ובמקביל לקחתי קורסים ברפואה סינית וגם קיבלתי רשיון עבודה לעסוק בכך". שאול מספרת כי במשך שנים סבלה מבעיית משקל, פעם עלייה משמעותית ולאחריה ירידה. "הייתי אוכלת שלושה ימים בלי הפסקה, ואז לא אוכלת בכלל שבוע. הייתי עושה דיאטות כסאח, וכמובן שאת הבעיות שלי ייחסתי למשקל. שמעתי על סדנה של אכלנים כפייתיים ושמחתי, 'או, יופי, לבעיה שלי יש שם, אז זה אומר שאפשר לפתור אותה', אבל מהר מאוד ראיתי שזה לא מתאים לי. יצאתי משם עם בולמוס אכילה. הם טוענים שזו מחלה שאפשר לשלוט עליה, ואני לא הסכמתי. בשלב מסוים פגשתי מישהי עם בעיה כמו שלי, שדיברה על שינוי בחשיבה, וביקשתי ממנה ללמד אותי. כבר אז הבנתי שזה דבר שבא מהראש, אבל לא הבנתי בדיוק איך".
בעקבות הסדנה שעברה הבינה שאול שדיאטות לא עוזרות והחלה לקבל את גופה כמו שהוא. "החופש שהסדנה נתנה לי הוא דבר שקשה לתאר אותו למישהו שאף פעם לא היה במלכוד הדיאטה", היא אומרת. בשלב מסוים, אחרי שהתחתנה וילדה שני ילדים, החליטה – בעקבות בעלה שלחץ – לחזור לארץ, ואחרי שנתיים התגרשו, כי דווקא היא הייתה זו שהתאקלמה, והוא חזר לארצות הברית.
"החזרה לארץ זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, כי בכך בעצם סגרתי מעגל של השלמה עם החיים ומה שאני. זה היה ממש לחזור הביתה, פשוטו כמשמעו". שאול הקימה עם רופא נוסף מרפאה לטיפול באלרגיות, שזה תחום ספציפי ברפואה הסינית, וכמו כן החלה להעביר את סדנאות ה"חופש מאוכל". "הסדנה מתאימה לכל הגילאים, מתאימה לשמנים ולרזים עם ראש שמן, וגם לכאלה שפוחדים להשמין, לכאלה שעשו דיאטה אחת ולכאלה שעשו 20 . העיקרון הראשון שאני מעבירה הוא שדיאטות לא עובדות ותמיד מחזירות אותנו לאותו מקום שממנו התחלנו, והן לא נותנות פתרון לכל החיים. עניין המשקל מתחיל בראש ולא בספירת הקלוריות. אני מלמדת להתייחס אל האוכל כאל אוהב ולא כאל אויב, לאכול רק מה שאנחנו אוהבים. בסדנה אנחנו לומדים את מנגנון הרעב מחדש. לדעת לזהות בגוף שלנו את הרעב ואת השובע ולמה הוא זקוק ברגע מסוים – אם זה אוכל או אהבה או מקום עבודה חדש, וכך נלמד לתת לו אוכל כשהוא רוצה אוכל ומשהו אחר כשהוא צריך דבר אחר. אני מלמדת איך להבדיל בין רעב פיזי לרגשי, רעב ללחם או לשוקולד", היא מסבירה. "שינוי החשיבה שלנו משפיע על פעילות הגוף. אם נאמין שאוכל לא ישמין אותנו, לא נשמין ממנו. אם נאכל עוגה ונאמין שהיא לא תשמין אותנו, היא לא".
כששאול מדברת היא משתמשת בביטוי "שינוי מהקצה אל הקצה". "היום אני בנאדם יותר אופטימי, משנה דברים בחיים בצורה קלה. וזה לא שאין התמודדויות קשות, רק שהיום יש לי הכלים הנכונים לפתור אותן".